פוסט הכרות (כי מי אני בכלל...)

יא... נורא מרגש לכתוב פוסט ראשון.

זה נורא חדש ונקי, הכל עוד לא מובן ועוד אין כיוון ברור...

אני אתחיל בווידוא קטן בפני מי שקורא את הבלוג שלי: זאת הפעם השנייה שאני מתחילה בלוג.

זאת כן הפעם הראשונה שאני מרגישה שהפעם אני כותבת משהו שלא רק אני אקרא בסופו של דבר.

זה חלום שלי כבר הרבה זמן לכתוב (ולא רק בשבילי...) - החלום השני שלי הוא לאייר ספר ילדים...

בגלל שזה הפוסט הראשון ורציתי שנלמד להכיר קצת, חשבתי להתחיל מההתחלה ולספר לכם קצת את "סיפור הבריאה" האישי שלי ואיך בכלל הפכתי להיות אמא ונוצרה לי בין רגע משפחה קטנה ומגניבה...

את פבל הכרתי לפני 17 שנים כשהתגייסתי לצבא (כן, הרבה זמן...).

אחרי 6 שנות זוגיות מרתקות (שהתחילו בכלל ב-9 חודשים של שיחות טלפון מבלי לראות אחד את השנייה אפילו פעם 1) הוא הציע לי נישואים בלונדון המדהימה בפיקניק מאולתר שאני ארגנתי לנו בפארק לפני משחק כדורגל.

בקיץ הקרוב נחגוג 11 שנות נישואים - שאין סיכוי שאני אגיד שכולן היו קלות ומהממות. היו עליות ומורדות. היו רגעים קשים. היו רגעים של לבד והיו רגעים של הכי ביחד! זוגיות כבר אמרתי?

ב-11 שנים האחרונות אנחנו גם לא גרים לבד בבית - יש לנו כלבה מדהימה ביופייה ובאישיותה. קוראים לה ניקי.

לקחנו אותה כשהייתה בת חודש וחצי וגידלנו אותה ממש כמו תינוקת (אמא שלי טוענת שיש לה את האופי שלי...).

עד לפני 6 ומשהו שנים זה היה התא המשפחתי הקטן והטוב שלי. אהבתי אותו. היה לי נוח בו. אבל בשלב מסויים גם אני וגם פבל רצינו עוד - רצינו עוד גור...

אז התחלנו "לעבוד", לנסות ולהנות ופתאום באמצע החיים מגלים שאני בהריון!!! אני לא יכולה להסביר מה הרגשתי בדיוק כשגיליתי חוץ מכאבי גב, רגליים נפוחות מאוד והרבה בחילה... (כן, כל אלו התחילו לי כבר בשבוע ה-6!!!).

כל אמא ואבא יודעים - עשיתי בדיקות דם, הייתי אצל הרופא ובשבוע 8 הלכתי לבצע אולטרסאונד דופק. מרגש. אין מה להגיד. מפחיד גם.

לחוצה נכנסתי ולחוצה יצאתי.

מסתבר שלעובר היה דופק איטי - והרופא ביקש שאחזור שבוע לאחר מכן לבדיקה נוספת.

אני לא ארחיב ורק אומר שמכאן אין יותר המשך טוב לסיפור... היה עובר והוא איננו.

תקופה כואבת, מלאת דיכאון ושחור בלב. תקופה שלא יודעים איך לצאת ממנה. תקופה שמאבדים בה קצת מעצמך. אבל היא עברה בסופו של דבר!

כ-7 חודשים לאחר מכן, אותו המושב (השירותים) רק בדירה אחרת. שוב אותו המקלון. שוב אותו לחץ ופחד. ושוב אותה התוצאה. שוב בחילה קלה. רק שהפעם הכל כל-כך ברור וטהור לי בזכרון: התרגשות מטורפת, חיוך מטומטם, צחוק בשקט בשקט (כי הוא בסלון ולא יודע שאני בודקת בכלל...), ואז החלטה: אני איידע גם אותו!

שלחתי לו סמס עם תמונה של המקלון + "פליז אל תכעס" (מהסלון אין תגובה).

לאט לאט יצאתי החוצה ומצאתי אותו יושב שם מחייך - זהו, אנחנו שוב בהריון!!!

מאז המשפחה התרחבה.

ההריון הזה נגמר עם תוצאה נהדרת שקראנו לה גל ו-9 חודשים אחרי שהיא נולדה התחיל הריון חדש שהוליד ילדונת מדהימה נוספת שקראנו לה אור.

היום אנחנו כבר הורים ל-2 מתבגרות (או ככה הן לפחות חושבות...) בנות 5 ו-3.7 שהביאו לנו לחיים שקים של שמחה, אושר, בלאגן, שאלות ותשובות, פחד ולחץ, גאווה מטורפת, צחוק, חיוכים וחיבוקים, דאגות שיש רק לאמא ואבא ונסיון חיים ולמידה שלא נגמרת לעולם.